פסק-דין בתיק ע"א 1650/04

לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט א' קידר), מיום 30.9.03 (ת"א 94104/97), בו התקבלה תביעת המערערים לפינוי המשיבים מנכס שבבעלות המערערים ונדחתה תביעת המערערים לדמי שימוש ראויים בגין שימוש שעשו המשיבים בנכס.

1 .         רקע

(א)        המערערים הם בעלים רשומים במגרש הנמצא ברחוב עמק יזרעאל פינת רחוב הגולן בבני ברק, הידוע כחלקה 92 בגוש 6105 (להלן: " הנכס"). המשיב 1 הוא המחזיק ובעל זכות הבעלות בחלקה הגובלת בנכס (להלן: " חלקה 93"), וכל המשיבים מתגוררים בבית הבנוי על חלקה 93. הנושא העיקרי של המחלוקת: שימוש שעשו המשיבים במבנים שהיו על הנכס.

(ב)        המערערים 1 ו-2 הגישו, יחד עם צילה ליפמן ורפאל וייש, תובענה בדרך של המרצת פתיחה (ה"פ 2023/95) לבית המשפט המחוזי בתל-אביב להצהרה שהם הבעלים החוקיים של הנכס; המשיבים התגוננו בטענה לזכות חזקה בנכס. בית המשפט המחוזי החליט בתחילה להסב את התובענה לתביעה אזרחית רגילה (ת"א 1087/96) ולאחר מכן הוחלט להעביר את התובענה לדיון בבית משפט השלום בתל-אביב כתביעה אזרחית רגילה (ת"א 94104/97).

(ג)         המערערים הגישו תביעה נוספת לבית משפט השלום בתל אביב (ת"א 78561/98), שבה עתרו לצוות על המשיבים להרוס מבנים שבנו על הנכס (להלן: " המבנים"), לפנות את הנכס ולחייבם בתשלום דמי שכירות או דמי שימוש ראויים. בהסכמת בעלי הדין אוחד הדיון בתובענות.

(ד)        המערערים טענו שהמשיבים פלשו לנכס, בנו עליו מבנים ונטעו נטיעות ללא הסכמתם וללא ידיעתם. המבנים הם שלושה: האחד סמוך לגבול עם חלקה 93, והשניים האחרים בחלק אחר של הנכס; שטחם הכולל של המבנים הוא כ - 46מ"ר. המבנים שימשו מחסנים או מוסך לתיקון מכוניות. כמו כן טענו המערערים שהמשיבים עשו שימוש בנכס לחנייה של מכוניתם. המערערים הגישו חוות דעת של שמאי מקרקעין ששם את דמי השכירות הראויים בסך 321,447 ש"ח (שווה ערך ל- 88,116$) עבור 7 שנים קודם הגשת התביעה ועבור כל חודש נוסף עד לפינוי 1,049$; כבעלים של 70 אחוזים מהנכס תבעו המערערים את החלק היחסי בדמי השימוש הראויים. המשיבים הודו שעשו שימוש באחד המבנים (הצריף), אך טענו שהוא אינו בנוי על הנכס; הם הודו שאמנם נהגו להחנות את מכוניתם בחזית בית המערערים, אך המערערים לא התנגדו.

2.          פסק דינו של בית משפט קמא

(א)        בית משפט קמא ציווה על המשיבים לפנות את הנכס. המשיבים הודו בתצהיר שהגישו בהמרצת הפתיחה שהם עשו שימוש במבנים שבנכס, ומשלא ביקשו לתקן את כתב ההגנה בעניין זה דחה בית המשפט את טענתם שהמבנים שבהם עשו שימוש היו מחוץ לנכס. עוד נקבע כי בהתחשב בשטח דירתו של המשיב 1, אין זה מתקבל על הדעת שהסחורות אוחסנו בה, ומכאן שהסחורות אוחסנו במבנים הנמצאים בנכס.

(ב)        בית המשפט דחה את התביעה לדמי שימוש ראויים. נקבע כי ניתנה רשות למשיבים להשתמש במבנים שבנכס במשך כל התקופה הרלוונטית. בית המשפט קיבל בעניין זה את גרסת המשיבים ודחה את גרסת המערערים שעליה העיד המערער 1 בלבד, בעוד שהבעלים האחרים של הנכס לא העידו כדי לסתור את טענת המשיבים. בית המשפט ציין שהמערערים לא תבעו את הפינוי או ההריסה במועד מוקדם יותר ומצא בכך תמיכה נוספת לגרסת המשיבים בדבר הרשות. בית המשפט דחה גם את תביעת המערערים לפיצוי בעבור הפסד בגין אי הקמת בניין בנכס, משום שהמערערים לא הגישו תוכניות לבניה כלל. עוד נקבע כי הנטיעות נעשו בהסכמה.

3.          טענות המערערים (והמשיבים שכנגד)

(א)        המערערים טוענים כי טעה בית משפט קמא בקובעו שניתנה למשיבים רשות להשתמש במבנים. לטענתם, המשיבים עצמם לא טענו זאת ואף הצהירו כי רשות כזו לא ניתנה להם. המערערים טוענים כי בקביעה זו חרג בית משפט קמא מגדר המחלוקת. הטענה נטענה לראשונה מפי משיב 4 בתצהיר עדותו הראשית ויש בה משום הרחבת חזית אסורה; היא לא הועלתה בסיכומי המשיבים ועל כן נזנחה. לטענת המערערים, רפאל וייש, מבעלי הנכס, נתן הסכמתו לחניית מכוניתם של המשיבים בנכס, אך זאת ותו לא.

(ב)        המערערים טוענים כי פנו פעמים רבות למשיבים בדרישה לפינוי הנכס, בטרם פנו לערכאות, והמשיבים לא חלקו שקיבלו מכתב עם דרישה בעניין זה בשנת 1994. לכן טעה בית משפט קמא בקובעו שמאחר שהמשיבים לא דרשו את פינוי הנכס, משמע שנתנו למשיבים רשות. לטענתם, טעה בית משפט קמא שלא חייב בפיצוי עקב אי הגשת תוכניות, שכן הקבלנים שהתעניינו בהקמת בניין על המגרש נסוגו עוד לפני הכנת תוכניותיהם עקב פלישת המשיבים. המשיבים שלחו מכתב לעיריה בבקשה למנוע מהמערערים לבנות על הנכס, ועניין זה תומך בטענת המערערים שהתכוונו לבנות עליו.

4.          טענות המשיבים (והמערערים שכנגד)

(א)        המשיבים טוענים כי שגה בית משפט קמא שלא הבחין בין שני סוגי מבנים וקבע כי המשיבים עשו שימוש בכל המבנים הנמצאים על הנכס. לטענת המשיבים, הם עשו שימוש במבנים שממזרח לבית המערער 1, אשר אינו בבעלותו, אולם לא הוכח שימוש במבנים הנמצאים מצפון לביתו. המשיבים טוענים כי אין בהסכמה הדיונית מיום 19.12.99 כדי להוות הודאה בשימוש במבנים שבבעלות המערערים. לטענתם, הם הודו בשימוש במבנים אשר ניבנו בראשית שנות ה-50, ואילו המבנים שלטענת המערערים נעשה בהם שימוש ניבנו לאחר 16.12.82. הם אמנם לא הגישו בקשה לתיקון כתב ההגנה אך זאת משום שציינו בכתב הגנתם בת"א 78561/98 כי אינם מחזיקים במבנים שעל הנכס.

(ב)        המשיבים טוענים כי שגה בית משפט קמא בקביעתו שהסחורות לא אוחסנו בדירת המשיב 1. לטענתם, כמות הסחורות והשימוש במבנים לא הוכחו, מה גם שמחוות הדעת של אינג' אלכסנדר כהן (מיום 20.5.98) שהגישו המערערים לא עולה כי במבנים נעשה שימוש כלשהו.

(ג)         לחלופין, טוענים המשיבים כי אם תתקבל טענת המערערים בנוגע לחיוב בדמי שימוש, יש לפסוק בהתאם לסכום שביקשו המערערים בסיכומים בבית משפט קמא ולא בהתאם לסכום שננקב בכתב התביעה. כן הם טוענים כי בהנחה שנעשה שימוש באחד המבנים כמוסך לתיקון מכוניות או לאחסון סחורה, הרי שמדובר במבנה אחד לכל היותר אשר דמי השימוש הראויים בו הם בסך 5,040$ לכל היותר.

(ד)        לבסוף טוענים המשיבים כי לא הועלתה שום טענה ולא הובאה שום ראיה בעניין שימוש שעשו המשיבים 1-3 במבנים ולכן צריך היה לדחות את התביעה נגדם.

5.          דיון והכרעה

(א)        השימוש במבנים

המשיבים הצהירו כי עשו שימוש במבנים משנת 1955 (סעיף 12 לתצהיר המשיבים מיום 20.6.96). ביום 19.12.99 הגיעו הצדדים להסכמה כי " המבנים שבגינם נדרש השכר הראוי או כל תשלום אחר הינם בחלקה 92". בית משפט קמא לא קיבל את גרסתם המאוחרת של המשיבים, כי נפלה טעות בתצהירם בכל הנוגע למיקום ה"מבנים". נקבע כי המשיבים עשו שימוש במבנים ואכן מחומר הראיות עולה כי המבנים בנויים על הנכס. אין אנו רואים מקום להתערב בממצאים אלו של בית משפט קמא המושתתים על קביעות עובדתיות ועל מסקנות משפטיות הנובעות מהראיות שהיו לפניו. הקביעה של בית משפט קמא שהסחורות לא אוחסנו בדירת המשיב 1 היא קביעה שבעובדה המבוססת על מהימנות, גם בה אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. די באמור לעיל כדי לקיים את פסק דין הפינוי ולדחות את הערעור שכנגד.

(ב)        ההיתר לשימוש במבנים

המערערים עתרו לקבלת דמי שכירות ראויים בגין שימוש במבנים בסכום של 494,299 ש"ח. לחלופין עתרו לקבלת פיצוי כספי בגין מניעת האפשרות לבנות על המגרש בסכום של 433,393 ש"ח. בסיכומים בבית משפט קמא העמידו המערערים את הסכום האחרון על 384,701 ש"ח (עמ' 15 סעיף 4 לסיכומי המערערים). המשיבים טענו להגנתם שניתנה להם רשות להשתמש במבנים ובית משפט קמא קבע כי המשיבים הרימו את נטל ההוכחה בעניין זה.